שמי אפי שהם, אני אבא של סמ"ר יובל שהם ז"ל. יובל היה לוחם חטיבה 401 של שריון, נהרג בנר רביעי לפני שנה. יובל נהרג במהלך הקרב במחנה הפליטים ג'באליה בעת משימה לחילוץ גופות של חטופים, ביניהם גופתו של סרן דניאל פרץ שהושבה אח"כ במסגרת העסקה. אני מודה שמאוד לא קל לי להיות כאן היום, פחות משבוע לאחר סיומה של שנת האבל על יובל, ואני אומר בכנות שאני לא כך דמיינתי את קיום שנת אבל בדיון בכנסת ישראל, דיון שבעיניי קורע את העם. למרות הכל, באתי לכאן לבית הזה, לבית העם, על מנת להתריע מפני המתווה שהונח על שולחנה של הוועדה הזו למה שמכונה בעיניי בטעות חוק הגיוס, שהוא למעשה חוק להסדרת השתמטות מנשיאה שווה מנטל הביטחון של מדינת ישראל. אני איש חינוך, למדתי ולימדתי בבית ספר תיכון דתי הימלפרב בירושלים בו למדו ולומדים בניי. הייתי מורה, מחנך, מרכז מגמה להיסטוריה במשך 15 שנים. אני איש אקדמיה, אני מלמד היסטוריה יהודית, אני גם בוגר ישיבת הסדר, ולצד ובמקביל לכל אלו הייתי לוחם ומפקד על לוחמים במשך כמעט 30 שנה בסדיר ובמילואים. חינכתי, ואני ממשיך, לחנך את בניי לתורה ולמצוות, לשירות משמעותי ולנשיאה בנטל, נטל הביטחון. לפני 3 שבועות בדיוק התגייס בנינו הרביעי לשירות כלוחם בחטיבת הנח"ל. במלחמה האחרונה שירתו 3 מבניי כלוחמים, 2 הגדולים שירתו במילואים, בצנחנים ובשריון, ויובל שירת כלוחם סדיר בחטיבה 401 של השריון. יובל נאבק על מנת להיות לוחם. במהלך כל המלחמה חיינו בני ביתי ואני במה שאנחנו קראנו לו "חרדת נקישה". עבדנו, למדנו, תפקדנו, תרמנו ככל יכולתנו, לצד החשש, החרדה, התפילה והתקווה. לבסוף, את הבשורה המרה על נפילתו של יובל, לא קיבלנו בבית. למיטב ידיעתי, אנו המשפחה היחידה בתולדות מדינת ישראל שבאה לבסיס עורפי מחנה שדה תימן על מנת להעביר ליובל ולחבריו בפלוגה חבילה, ושם קיבלנו את הבשורה המרה על נפילתו. מילות המבשרים ממשיכות להדהד בראשי מדי יום. ההודעה הזו יכלה להימנע. יובל בני נהרג, בין השאר, כי הוא וחבריו לחמו 15 חודשים ברציפות. הקדמתי ואמרתי שיובל נהרג בעת לחימה בג'באליה. יובל לא נהרג במישרין מאש האויב, הוא נהרג בשל טעות שנגרמה בסערת הקרב בעת הלחימה, טעות טרגית, בשוגג, שהביאה למותו. טעות שהיא תוצר של שחיקה ועייפות, הנובעת ישירות ממספרם של הנושאים בנטל הביטחון, טעות שנובעת מן הבחירה של חלק מהציבור שלא לשאת בנטל הביטחון, והמוכנות של חברי הקואליציה ובראשם יושב-ראש הוועדה שהודיע שיילחם על המתווה, לא רק להסכים עם ההשתמטות, אלא למסד אותה בדמות מתווה המונח כרגע על שולחנה של הוועדה. כלוחם וכמפקד הלוחמים, אני יודע, וגם ראיתי מה קורה כאשר חייל עייף ומותש. ככל שינסה להיות חד ומשימתי, ולמרות המוטיבציה הגבוהה, וסהדי במרומים שיש מוטיבציה גבוהה, חייל כזה איננו חף מטעויות. אני גם יודע ששדה הקרב איננו בית מרחקת, וטעויות עלולות לקרות, והן קורות. הן קורות במיוחד כשעייפים. ההתשה והשחיקה נובעת ישירות מנטל המשימות המתחלק על כמות חיילים, ומן העובדה שבמיוחד בעת לחימה עצימה לא מתאפשרת לדרג הלוחם והמתמרן המנוחה המספקת, הפוגה, והחשוב מכל – תחלופה. שחיקה כזו אופיינית למצב בו כוח האדם המיומן למשימה מצומצם. אין בליבי על חבריו ומפקדיו של יובל, אני חוזר ואומר, אין בליבי עליהם. יש בליבי על מי שמונעים ממי שמבקש להתייצב - להתייצב, יש בליבי על מנהיגי המגזר החרדי, המתייצבים בעוצמה נגד גיוס בחורי ישיבות, אף שעת צרה היא ליעקב, חה"כ פרוש, יש בליבי על מקבלי ההחלטות שאפשרו ומאפשרים את הבחירה להשתמט מנשיאה בנטל תוך כדי מלחמה ואחריה בוחרים להסדיר את ההשתמטות בחוק. אני רוצה ברשותכם לומר משהו על יובל. יובל היה השלישי מבין חמישה אחים – שחר, עדי, בארי ושקד. יובל היה אדם חקרן וסקרן, חברותי ואהוב, קריין ספרים ולמדן בלתי נלאה. הוא למד שנתיים במכינה קדם צבאית מתוך תאוות לימוד, סקרנות ואהבת החקר. במהלך המלחמה הייתה ליובל בכל טנק אליו צוות ספריה, בה נמצאו זה ליד זה ספרי קריאה וספרי הגות. יובל היה צעיר ישראלי שיהדות הייתה אמונתו. לימודו היה אמונתו. ציוניותו וממלכתיותו הייתה אמונתו. וכשצריך - שירותו היה אמונתו. באתי לכאן היום כי אני יודע שללא הגדלה משמעותית ואמיתית של היקפי הגיוס וללא ביטול גורף של פטור מגזרי לא שוויוני המונע את האפשרות ממי שמתגייסים להתגייס לעשות זאת ולהגדיל את הצבא המתמרן, המצב הרע הזה יתמיד. להבנתי ולהכרתי, המתווה המוצע אינו פותר את הבעיה, הוא מחמיר אותה. המחסור בכוח אדם זועק לשמיים, והוא גובה מחיר מהגייסות הסדירים הנשחקים, מחיילי המילואים הנקראים לסבבים חוזרים ותכופים של מילואים חודשים ארוכים. המחירים הנפשיים והחברתיים, הכלכליים, הגופניים של כל אלו מצטברים, והם עצומים. מחירים אלו מעיקים תעוקה של ממש על החברה במדינת ישראל. אני אומר גם גלויות שאין זה סוד שאינני נמנה על תומכיה של הממשלה הזו ועם תומכי הקואליציה. אני נמנה על חלקים נרחבים בציבור הישראלי שנשאו ונושאים בנטל הביטחון שחינכו את ילדיהם לתורה ולמצוות, וכמובן לכך שזו חובה וזכות לשאת בנטל הביטחון. אני גם נמנה עם הציבור שמחה, וממשיך למחות, כנגד פעולותיה של הממשלה, ומתריע מפני מדיניותה מאז הקמתה בינואר 2023. בעשרת החודשים האחרונים לפני המלחמה, מחיתי על הדרך שבה קידמה הממשלה את הרפורמה המשפטית, התרעתי על השסע החברתי והפוליטי וטענתי בתוקף כי אלו מסיבים נזק עצום לביטחון המדינה ולאחידותה של החברה. לצערי, הביקורת לא הופנמה. ב-7 באוקטובר הותקפנו, נאלצנו להילחם על הבית, כעבור שנה ו-3 חודשים משפחתי ואני שילמנו את המחיר, ולכן במקום להתעטף באבלי, אני כאן היום כדי לסמן את החוק המוצע במתכונתו הנוכחית כמסוכן לביטחונה של מדינת ישראל, וכאבן נגף ללכידותה של החברה הישראלית. אני תקווה שאתם, נציגי הסיעות בבית הזה, תאזינו, תקשיבו, תפנימו ותמנעו את העברת החוק בצורתו הנוכחית, אבל אני רוצה לומר שאני לא כאן רק כהורה שכול. מאז 1991 אני לומד, חוקר, מרצה וכותב על ההיסטוריה של עם ישראל. בכובעי כהיסטוריון, אני מבקש למחות בתוקף כנגד אלו הזועקים בהפגנות "נמות ולא נתגייס", משל היו חברי הוועדה כאן בגיוס בני הציבור החרדי ובני הישיבות לשם שמד, לא עלינו, כדרך שעשו הצאר ניקולאי הראשון ושלוחיו ברוסיה, בעת גזירת הקנטוניסטים, בראשית המאה ה-19. אני שואל אתכם, האם צבא ההגנה לישראל, המגן עלינו, על עמנו ועל הרי אלוהינו, הוא כצבאו של הצאר? האם בניי, שנלחמו עם חבריהם מאות ימים במילואים, ובני יובל, שנפל, ומאות מחבריו שנהרגו במלחמה, שנפצעו בה בגוף ובנפש, עשו זאת במצוות מעצמה נוכרית המבקשת לעקור את תורת ישראל? הגמרא אומרת במלחמת מצווה "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" אז קל וחומר, בן בנו של, קל וחומר, של תלמידי חכמים, לא כל שכן. ההשוואה בין צבא הצאר במלחמות המאה ה-19 למלחמת מצווה להצלת עם ישראל בארץ ישראל היא יותר ממקוממת. היא צורבת, היא מעליבה, היא מזלזלת בקורבן שהוקרב והיא מרתיחה את הדם, והשתיקה של רבי, פרנסי וחשובי הציבור החרדי על העניין הזה, מקוממת אותי עד מאוד. כפי שאמר חברי, מארק אביטבול, כאן בוועדה, שבנו אליאב נפל גם הוא במלחמה האחרונה, איננו מבקשים מהציבור החרדי ובניו להיכנס תחת האלונקה. אנו מבקשים שהציבור החרדי ייכנס מתחת לטלית, כדרך שעושים בנים המבקשים להתברך בברכת הכוהנים תחת טלית אביהם. כאמור, זו לא רק חובה לשרת, זו זכות. לבסוף אני אומר שאני כאן גם כי אני חש מי שמשמש פה ליובל, שכבר איננו יכול לעמוד ולמחות כנגד האבל. אחד הדברים שהכעיסו את יובל בחייו, מאוד, היה הפטור הגורף שניתן לבני מגזר אחד בציבור היהודי משירות, תוך הפיכת תורה קרדום לחפור בה. ותוך כך, נגרמה החלשה של יסודות הבניין, הבית המשותף לכולנו, מדינת ישראל. במשנה "ואבות" פרק ד', משנה י"ג "שנינו לא תעשם", הכוונה לדברי התורה, "עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". לא פעם חזר יובל הביתה מהצבא וסיפר שבעת שעבר בתחנת אוטובוס מרכזית, או באחד ממרכזי הערים, התבקש לא אחת ע"י צעירים חרדים להניח תפילין. השאלה "הנחת תפילין היום?" הוא נהג לענות בחזרה "ואתה, בנטל, נשאת היום?". בעיניי, עימות זה, והמציאות שהוא מייצג, מצביעים על מצב דברים בלתי אפשרי. החוק המוצע שאותו קראתי ולמדתי, לא נותן כל מענה לנטל הגובר. אני קורא לחברי הוועדה – פתחו את העיניים, התבוננו במציאות נכחה, והיו כנים עם מצפונכם. תמיכה במתווה הנוכחי תשמור אולי על ביטחון הקואליציה, אך היא תפקיר ביודעין בביטחון המדינה ואזרחיה, ומי יודע אם לעת כזו הגעתם למלכות. תודה רבה.